כזכור לכם, בפוסט הראשון בסדרה פירטנו מהו קניין בכלל ומהו קניין רוחני בפרט – וכיצד הוא שונה מקניין מוחשי. כמו כן, פירטנו איפה, בימים אלה של התפתחות טכנולוגית, קיים כשל השוק המובנה בהגנה על קניין רוחני, ובהתאם מדוע ההגנה על קניין רוחני מצריכה דינים מיוחדים.
ככלל, ההגנה על קניין רוחני מתחלקת ל-3 "חבילות זכויות" עיקריות המוענקות ליוצרים, השונות זו מזו ברוחב ההגנה המוענקת ובתנאי הסף הנדרשים לזכאות; פטנט (המוענק לפי חוק הפטנטים), זכויות יוצרים (המוענק בהתאם לחוק זכות יוצרים) וסוד מסחרי (המוענק לפי חוק עוולות מסחריות). בנוסף לאלה, הדין מעניק גם הגנה על עיצובים – מה שפעם היה מוכר כ"מדגם" – והגנה על סימני מסחר ושירות (כגון שם עסק, לוגו וכיו"ב).
כל חבילה מצריכה עמידה בתנאי סף שונים כדי לזכות בהגנה לפיה, וכפי שפירטנו בפוסט הקודם – כרוחב ההגנה כך הקושי הנדרש מהיוצר על מנת לזכות בה. כפי שתראו בפוסטים הבאים, ניתן בהחלט לבקש הגנה ע"פ תנאי יותר מחבילה אחת – כך למשל, תוכנה יכולה להיות מוגנת גם בזכויות יוצרים (כיצירה ספרותית) וגם כסוד מסחרי.
הפוסט הזה יוקדש לדיון בזכויות יוצרים; תוך כתיבת הפוסט הזה נולדו לו שני "ילדים" שיהפכו לפוסטים בזכות עצמם בהמשך – האחד ידון בהגנה על תוכנות מכח דיני זכויות יוצרים והשני – בהתנגשות בין זכויות היוצרים לבין דיני התחרות.
לעסק!
ככלל, זכות יוצרים היא הזכות של היוצר לעשות, באופן בלעדי, שימושים מסוימים ביצירתו וכן למנוע מאחרים לבצע את אותן פעולות ללא אישורו (בכפוף לחריגים מסוימים כגון "שימוש הוגן", כפי שיוזכר להלן).
הפסיקה הגדירה מה מהות זכות היוצרים, כדלקמן: זכות זו היא בעיקרה "הזכות למנוע מאדם אחר לקחת לעצמו את פרי עמלו של היוצר".
ע"פ חוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, היצירות שיזכו להגנה ע"פ החוק הינן אלה: יצירה ספרותית, יצירה אמנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוסיקלית.
יצירה ספרותית – כל יצירה המבוטאת בכתב – לעניין זה חשוב לציין, כי תוכנת מחשב (יצירה שאני שמעניינת רבים מקוראיי כאן) תזכה להגנה כיצירה ספרותית – ועוד על כך בהמשך;
יצירה דרמטית – כגון מחזה ויצירות קולנועיות;
יצירה אמנותית – כגון רישום, ציור, פיסול וכיו"ב.
הפסיקה בישראל הגדירה את ההבדל בין שתי חבילות אלה באופן קולע (בעניין "אינטרלגו"), כך:
"מטרתם של זכויות היוצרים היא לעודד את הגיוון בביטויים ובידע הקיים ולהעשיר את עולם הביטויים. אלה הם הטובין הציבוריים שאת יצירתם נועדו דיני זכויות היוצרים לעודד. מתן תמריץ כלכלי נועד לשפר את כמות המידע והביטויים ואת האיכות שלהם בלי להתייחס לתועלת שניתן להפיק מהמידע החדש או מהביטוי החדש, ובכך נבדלים דיני זכויות יוצרים מדיני הפטנטים שנועדו לעודד רק מידע יעיל או תועלתני".
כלומר – להבדיל מפטנטים, שנועדו כדי להגן על ידע מועיל, זכויות היוצרים נועדו לאפשר גם יצירה אמנותית, שאותה קשה למדוד בכלים של תועלתנות או איכות.
כזכור מהפוסט הקודם, בפטנטים ההגנה הניתנת היא רחבה, ואינה ניתנת רק לאופן הביטוי של הרעיון (כלומר הדרך בה מנוסח הפטנט) אלא גם לרעיון העומד מאחוריו. כלומר – גם אילו ממציא אחר הגה באופן בלתי תלוי דרך שונה להשיג את אותה תוצאה, אם פטנט התקבל לרישום, תינתן הגנה גם על הרעיון שמאחוריו.
תחת דיני זכויות היוצרים, לעומת זאת, ההגנה ניתנת על דרך הביטוי של הרעיון ולא על הרעיון עצמו.
למשל: אי אפשר להעתיק כתבה מווינט. אפשר בהחלט לעשות שימוש בעובדות או במידע המצוינים בה.
ולכן – ההגנה רחבה פחות, וכך גם התנאים לזכות בה.
בעוד כדי לזכות ברישום פטנט על הממציא להוכיח כי המצאתו "חדשה, מועילה, ניתנת לשימוש תעשייתי וכי יש בה התקדמות המצאתית" (זוכרים?), תנאי סף שלא קל לעמוד בהם, הרי שהגנה ליצירה תחת דיני זכויות יוצרים תלויה אך ורק בהיות היצירה "מקובעת" (כלומר כתובה, מוקלטת וכיו"ב) ו"מקורית".
זאת ועוד, בעוד ממציא הפטנט מחויב לחשוף את המצאתו כדי לזכות בהגנה – החוק איננו דורש כי היצירה תתפרסם כדי לזכות בהגנה (אם כי, בהיעדר מרשם ציבורי כלשהו, פרסום בהחלט יכול לשמש כראייה לקיום היצירה במועד מסוים בזמן).
כפי שפירטנו בפוסט הראשון בסדרה, אחת הבעיות העיקריות של יוצרים היא ההתחקות אחר הפרות זכויותיהם. בעוד בקניין מוחשי הבעיה אינה קיימת – כזכור, רכב ניתן לנעול וחלקת אדמה ניתן לגדר, ובשני המקרים כל שימוש שאינו מורשה ניכר לעין מייד – אין ליוצר דרך לדעת מי, מתי ואיך הועתקה יצירתו. אם רכב נגנב, הרי ניתן לדעת מה שוויו. אם נעשה שימוש בקרקע, ניתן להסיק באמצעים פשוטים מה התועלת הכלכלית שצמחה מכך למשתמש. אלא, שהדבר קשה עד בלתי אפשרי בהפרת זכות יוצרים; השימוש ביצירה אינו "מבזבז" אותה, ולא ניתן בנקל לדעת כמה אנשים עשו בה שימוש.
ככלל, על פי דיני הנזיקין בישראל תפקידו של פיצוי הוא "להשיב את המצב לקדמותו", כלומר – לשלם לניזוק סכום כסף המשקף את הנזק שנגרם לו בפועל (לרבות הרווח שנמנע ממנו עקב ההפרה). אך משום שקשה מאד להתחקות אחר מקום וכמות ההפרות של יצירות – הרי שאין לניזוק שום דרך להוכיח מה הנזק שנגרם לו.
על מנת לתקן את הכשל הזה, קובע חוק זכות יוצרים (כמו גם חוקים אחרים שבהם יש קושי אינהרנטי להוכיח נזק - כגון חוק עוולות מסחריות וחוק איסור לשון הרע) אפשרות ליוצר לתבוע פיצוי ללא הוכחת נזק של עד 100,000 ₪ בגין כל הפרה (אגב, מונח טעון בפני עצמו – מתי מתבצעת הפרה? מתי מדובר בהפרה מתמשכת ומתי בהפרות שונות ונפרדות?) - כאשר הסכום שישולם לו ייקבע לשיקול דעתו של בית המשפט.
על פי הוראות החוק כיום – ההגנה ניתנת למשך כל חיי היוצר ולמשך 70 שנה לאחר מכן. אגב, בעניין זה מעניין לראות כי בקרב כלכלנים קיימת דעה כמעט אחידה כי (א) זכות היוצרים כיום ארוכה מדי; וכן כי (ב) קיים "טרנד" בשנים האחרונות להאריכה עוד ועוד ללא הצדקה כלכלית אמיתית.
קשה לטעון כי הארכת הזכות לתקופה כזו תתמרץ יוצר כלשהו ליצור מקום בו תמריץ כזה לא היה קיים קודם לכן, והוא ככל הנראה אדיש לחלוטין לתקופת הזכות מעבר לעשרות בודדות של שנים לאחר מותו. האם לכם חשובה הנאתם הכלכלית של בני נינכם מירושתכם?
ברור לכולם כי הארכת הזכות איננה מגינה על יוצר בודד כזה או אחר – אלא על תאגידים גדולים המחזיקים בזכויות יוצרים, המקפידים להפעיל לחץ מתמיד על המחוקקים להאריך את הזכויות עוד ועוד ובכך להמשיך וליהנות מזרם התקבולים בגין היצירות.
המחוקק בעולם המערבי ער לכך שאכיפה מקסימלית של זכויות יוצרים עלולה לפגוע בעקרונות יסוד כגון חופש הביטוי. כך למשל, אכיפה כזו עלולה למנוע מאדם את הזכות להתייחס ליצירה באופן אוהד או ביקורתי; חופש העיתונות, למשל, דורש נגישות למידע - שאכיפת יתר של זכויות יוצרים עלולה להגביל.
לפיכך ישנם חריגים מקובלים לתחולת זכות היוצרים וכפי שנקבעו בחוק הישראלי – חריגי "שימוש הוגן".
הרשימה המפורטת בחוק של "שימושים הוגנים" אינה רשימה סגורה, ושימוש ייחשב להוגן על פי מהותו, ובין היתר: לימוד עצמי, מחקר, ביקורת (פארודיה או סאטירה), סקירה (כגון כזו המתבצעת בפוסטים שלי כאן), דיווח עיתונאי, הבאת מובאות, או הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך.
לפחות למראית עין – דיני זכויות היוצרים ודיני התחרות סותרים זה את זה.
בעוד דיני זכויות היוצרים מגבילים, לכאורה, תחרות (קובעים מונופול של יוצר ביצירה), הרי שדיני התחרות (כגון חוק התחרות הכלכלית – לשעבר חוק ההגבלים העסקיים) עוסק במניעת מונופולים.
אם אתם זקנים כמוני, אתם זוכרים בוודאי את שימושה של מייקרוסופט, מפתחת תוכנת Windows, בזכויות הקניין הרוחני שהיא החזיקה במערכת ההפעלה שלה כדין, בכדי "לדחוף" למשתמשיה גם את דפדפן האינטרנט שלה, Explorer, באופן שדחק מהשוק את הדפדפן הפופולרי דאז, Netscape; זוהי דוגמא לשימוש מונופוליסטי בזכות קניין רוחני.
דיון רציני לגבי האיזון בין המונופול שמעניקים דיני זכויות היוצרים ליוצר לבין האינטרס של החברה לעודד תחרות חורג מיריעת הפוסט הזה, ואם יהיה זמן וכח – אכתוב על כך פוסט נפרד (ורשימת הפוסטים המתוכננים שלי ממשיכה וגדלה...).
חוק זכות יוצרים אינו מגן רק על יוצר שהוא הבעלים של יצירתו. זכות היוצרים ניתנת להעברה, והיוצר המקורי יכול למוכרה לאחר. אך גם אם בוצעה עסקה כזו, היוצר המקורי (ויש שיאמרו – בשל תפיסה רומנטית, ורחוקה מהמציאות, של המחוקק את ה"יוצר" כאמן בודד) עדיין זכאי להגנה כלשהי ולשליטה מסוימת בשימוש שיבוצע ביצירתו.
זכות מוסרית הינה הזכות של היוצר, בין אם הוא הבעלים של היצירה ובין אם לאו, לכך ששמו "ייקרא על היצירה" ולכך שיצירתו לא תיפגע או תסולף באופן שיש בו "כדי לפגוע בכבודו או בשמו של היוצר".
בעוד זכות יוצרים ניתן להעביר (למשל, מי שכתב מילים לשיר, יכול למכור את הזכויות בתמליל לצד שלישי), הרי שזכות מוסרית אינה ניתנת להעברה, והיא קיימת כל משך קיום זכות היוצרים ביצירה. לפיכך, מקובל לקבוע בהסכמים שבגדרם מועברת זכות יוצרים מאדם למשנהו כי המעביר יהיה מושתק מלטעון לגבי הפרה של זכויות מוסריות.
כאמור, תוכנה מוגנת בגדר החוק כ"יצירה ספרותית". אך שימו לב: אין זה אומר שרק הקוד עצמו (בין אם Source Code , כלומר קוד בשפת תכנות, או Object Code, כלומר קוד בשפה בינארית) מוגן. בסעיף 1 לחוק, "תוכנת מחשב" מוגדרת כך: "תוכנת מחשב בכל צורה שבה היא מבוטאת". למה הכוונה?
נראה שהכוונה הייתה להבהיר, כי הגנת זכויות היוצרים על תוכנות מחשב משתרעת הן על סוגי קודים שונים (כגון קוד מקור, קוד יעד או קוד הניתן להרצה על מערכת המחשב), הן על אופני ביטוי נוספים של תוכנות מחשב, כגון אלוגריתמים ותרשימי זרימה, וכן כי ההגנה אינה תלויה במדיום שהתוכנה מאוחסנת בו – תקליטורים, זיכרון המחשב או רכיבי חומרה אחרים (ראו לעניין זה המאמר המצוין של שור-עופרי "הגנת תוכנת מחשב").
אלא, שלמרות שהחוק מתייחס לתוכנה כאל יצירה ספרותית הרי שיש מקרים בהם יש בין השתיים הבדל משמעותי. בעוד יצירה ספרותית (בחלק מהמקרים) היא יצירה אומנותית, לתוכנה יש גם שימושים פונקציונאליים; לכן, חירות היצירה שיכולה לעמוד לסופר, יכול שלא תעמוד למתכנת.
המחקר שלי על הנושא הזה היה מעניין כדי כך, שבכוונתי לכתוב על הגנה על תוכנה פוסט בפני עצמו.
זהו להיום; הזמן טס כשנהנים! נמשיך בסקירתנו בפוסט הבא.